בואו נסתכל רגע על המחאה בבלפור

צילום:יוסי זמיר, שתיל סטוק

עברו כמה חודשים מאז החלה המחאה בבלפור, על כל גווניה ושלוחותיה, וחשבנו שזה זמן טוב לעצור לרגע ולהסתכל על מה שקורה בהקשר רחב יותר. לטובת העניין הזמנו לראיון את פרופ' טלי חתוקה, אדריכלית ומתכננת עירונית, ראש המעבדה לעיצוב ותכנון עירוני באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר The Design of Protest, החוקרת בעשור האחרון את הארגון והתכנון של מחאות פוליטיות במרחב העירוני.

חתוקה מסתכלת על סוגי ריטואלים וטקסים במחאות פוליטיות ובוחנת איך הם משפיעים על הדיאלוג עם הממשלה, ואיך באים לידי ביטוי בסיקור התקשורתי. בשנים האחרונות מתמקדת בנושאים של מחאות בעד ונגד הגירה ופליטים בישראל ובגרמניה.

בראיה היסטורית, מה ההבדל בין המחאה בבלפור בפרט והמחאות של היום בכלל לעומת מחאות העבר?

"בשנות התשעים ממש הספידו את המחאות, בעקבות הדיגיטציה, והמדיה החברתית. חשבו שלאנשים לא יהיה צורך לצאת לרחובות, אבל למעשה רואים היום תהליך הפוך. הדיגיטציה דווקא מניעה ומעודדת מוביליות. עם זאת, בהחלט אפשר לראות הבדלים מובהקים בין המחאה של היום למחאות קודמות, הבדלים שכדאי לשים אליהם לב".

"עד שנות התשעים הנושא של ההתארגנות היה מורכב. כדי לחבר בין אנשים נדרשו תשתיות ארגוניות, במובן הפיזי של מילה, כמו פגישות, חוגי בית, התארגנות סביב שינוע באמצעות אוטובוסים. התהליך לקח יותר זמן, אבל הזמן הזה אפשר ליצור סדר אידיאולוגי משותף. במהלך המפגשים נבנה אמון בין האנשים. הם גיבשו תפיסה משותפת, הסכימו על המסר, וניסחו דרישות קונקרטיות".

"היום זה שונה. מצד אחד אפשר לראות שהמדיה גורמת לאנשים לקום מהכיסא, היא תורמת לחיבורים ולקשרים מהירים, אבל מצד שני החיבורים הם "אד-הוקים" חיבורי אינסטנט שלא יוצרים דבק ממשי בין האנשים, לכן קשה מאוד לייצר המשכיות או סדר יום משותף".

ומה עם אווירת הקרנבל שמאפיינת את המחאה בבלפור, זה לא תורם ללכידות?

"בעשורים האחרונים המחאה היתה לאירוע ויזואלי שמצטלם מאוד יפה, אבל המשמעות לא ברורה מספיק למוחים עצמם וגם לא לריבון ולכן הכי קל להתעלם ממנה. נקודת המוצא של הרבה מארגני מחאה היא איך להיכנס לעיתון של הבוקר, לכן גם הנושא של איך המחאה "נראית" היתה לחזות הכל. זוהי נקודת מוצא מאוד בעייתית למי שרוצה לשנות סדר יום".

"בעיה נוספת שמאפיינת את המחאות בתקופה הנוכחית, כולל את המחאה בבלפור היא הפרסונליזציה. היום כאשר אני יוצאת לרחוב אביא את השלט שלי, אתחפש ואבטא את הזהות שלי. במחאה כאן בארץ רואים מאוד חזק את המקום האישי. את אמנם חלק מקבוצה, אבל בוחרת להביע את עצמך באופן אינדיבידואלי. זה בעצם קצת כמו עדליאדא בפורים, כל אחד מציג את עצמו – אבל מה המשמעות של זה? במובן זה האירוע הוא מופע ראווה יותר ממחאה".

"יותר מזה, הפרסונליזציה היא לא רק של העצמי, אלא גם של מושא המאבק, כמו ביבי או טראמפ. אין דרישה ברורה עם מסר לשינוי של סדר יום. זה לא היה ככה בעבר. אפילו במחאות נגד משטרים דיקטטורים, נניח במחאה של "האמהות של כיכר מאי" בשנות השבעים בארגנטינה, המטרה של המחאה לא היתה להפיל את המשטר, אלא לגלות להיכן נעלמו הילדים שנחטפו. גם בארץ, בשנות השמונים המאבק בעקבות אירועי "סברה ושתילה" (בזמן מלחמת לבנון) עסק בסדר יום, סביב הקריאה להקים ועדת חקירה, ולא היה ממוקד בהפלת הממשל".

איך את רואה את המחאה היום לעומת המחאה החברתית של 2011? יש מי שאומרים שגם שם הייתה חסרה אמירה ברורה.

"ב-2011 היתה חסרה אמירה ברורה זה נכון. אבל היא היתה מוצלחת יותר במובן של ההתארגנות החברתית והיכולות להוציא מגזרים שונים לרחוב. זה מה שהניע את הממשל. כי החיבור בין קבוצות חברתיות מאיים על הממשלה. אז זה גרם להקים את ועדת טרכטנברג. איום במשטרים דמוקרטים על היציבות של הממשלה יעורר אותה לייצר רפורמה נקודתית מהר, ולהרגיע את ההמון. במחאה הנוכחית אין שום איום כזה".

"הבעיה המרכזית של המחאה היום, שהיא מאוד סקטוריאלית ובגלל זה היא גם לא צומחת. מחאות חייבות לצלוח הבדלים סקטוריאלים. אמנם המחאה ויזואלית וטכנולוגית מאוד עשירה, אבל הבחירה לעסוק בנושא הדמוקרטיה בעייתית, כי זה מושג מופשט מידי, שלא מאפשר סחף של קבוצות שונות. גם התחזיות האפוקליפטיות לא תורמות לחיבור. עבור רבים שמרגישים את הפגיעה הכלכלית על בשרם, נושא הדמוקרטיה הוא ממש לא העניין. אם היו מקיימים מחאה על נושא התקציב אני מעריכה שזה היה מוציא הרבה יותר אנשים לרחוב".

"בראייה היסטורית, זה אפשרי. מהלכים מהותיים שחוללו שינוי בעבר הצליחו להתגבר על השונות הסקטוריאלית. למשל, ארבע אמהות אמרו בצורה מפורשת: לצאת מלבנון. הן הצליחו, כי זו סוגיה שנגעה בבטן הרכה – הבן של, הילדים של. מסר שקל להזדהות איתו ולהצטרף"

כמו המחאה הנוכחית גם זו של 2011 התקיימה בחודשי הקיץ. בפרפרזה על השיר "מלחמות כבר לא קורות בחורף", מה קורה בחורף עם המחאות?

"מבחינה היסטורית יש הרבה מאבקים שהחורף כיבה. יש מחאה מאוד מפורסמת שקודמה על ידי מרטין לותר קינג בוושינגטון. הם הקימו עיר זמנית ליד המונומנט של לינקולן. זה היה פרויקט עתיר משאבים ומאמץ. אדריכלים דרך אגב עזרו לתכנן את המחאה הזו. הריבון והתושבים שנאו את המחאה וסיקרו אותה מידי יום. מה הרג אותה? לא החוק ולא המשטרה, הגשם והבוץ. החורף הוא לא זמן טוב למחאות וגם לא למלחמות. במזג אוויר חורפי היציאה מהבית דורשת הרבה יותר משאבים מכל אחד מאיתנו, מאמץ נפשי פיזי וגם רגשי. אז כן, מזג אוויר הוא בהחלט פקטור"

"אבל חורף הוא זמן טוב להתארגנות, להתכנסות, לגיבוש מחשבות וסדר יום. הטיפ שלי לאקטיביסטים במחאה בבלפור: עכשיו כשנעשה קר נצלו את הזמן, צאו מהמסגרת הסקטוריאלית, צרו לכידות וסדר יום פוליטי יותר ברור. ובשלב ראשון, בנו אמון בין המשתתפים – בינכם לבין עצמכם".

התייחסת קודם לביטויים האינדיווידואליים, לתחפושות לפרובוקציות, כל אלה גם תרמו להמשך הסיקור התקשורתי.

"אנחנו חברה פלורליסטית אבל שמרנית מאוד. המחאות בישראל צריכות לפנות למכנה משותף רחב. מופע קברט מוחצן, מוערך ככל שיהיה, הופך להיות מיד סקטוריאלי. הסקטוריאליות לא באה לידי ביטוי רק בדברים שנאמרים אלא גם בנראות – התחפושות, הלבוש המובחן בסופו של דבר מפלגים יותר משהם מאחדים. בשורה התחתונה הם לא תורמים לצמיחה וללכידות בתוך ובקרב האקטיביסטים. נכון, המחאה מצטלמת טוב, ויש לה אין סוף דימויים במדיה החברתית, אבל בסוף גם התקשורת איבדה עניין, כי לא ברור לאן זה הולך".

"כשהאקטיביסטים עסוקים בנראות התקשרותית הם מאבדים את כוחה של המחאה. בשלב ראשון המחאה צריכה לגדול ולייצר סדר יום. להסתכל פנימה ליצור סמלים, והחוצה להעביר את המסר לריבון. כל עוד המסר לא מספיק ברור יהיה קשה לחבר למאבק קבוצות שרחוקות רעיונית, אתנית ותרבותית ממי שמובילים את המחאה. והכי חשוב, יהיה קל להתעלם או לפרק את המחאות האלו. ושוב מחאות שהצליחו לא היו מוחצנות כל כך. הגוף הוא האמצעי החשוב ביותר של המחאה. אבל במקום ליצור קרנבל של שונויות יש לייצר תנועה של ההמון סביב הדומה".

באיזשהו שלב היה נראה שמצטרפות קבוצות שמייצגות סקטורים שונים, במיוחד במהלך הגל הראשון.

"נכון, היו איגודי עובדים, מקצועות היופי, עו"סים, אנשי רפואה אבל הם באמת נבלעו. השיגו משהו וחזרו לפינה. אם המחאה תתמקד במשבר הכלכלי שנוצר בעקבות המגיפה, ואיך מתמודדים איתו. איך המדינה מנתבת את הספינה, אז אפשר יהיה להתארגן ולקדם סדר יום כלכלי, לצרף אליו את איגודי העובדים, ולגבש דרישות ברורת שגם ניתן לתת להן מענה".

"המחאה ב-2011 הצליחה להשיג רפורמות נקודתיות כי היה לה נרטיב פשוט ומסר שאפשר לעוד ועוד אנשים להצטרף, כי היה קל להזדהות איתו. א-אוהל ב- זה בית. האוהל היה אייקון שחיבר בין האנשים, הוא היה גם סמל משותף וגם סדר יום. הדרישה לשינוי כללה הרבה מאוד היבטים שהמדינה מבינה, ואנשים ממעמד בינוני, גבוה ונמוך יכלו לומר אותו ולהזדהות איתו. נוצרו רפורמות לגיל הרך, והיו נושאים שכחלון קידם לזוגות צעירים. מחאה כדי להצליח צריכה להציע סדר יום קונקרטי, לא משהו מופשט, וצריכה להתארגן קודם כל כלפי פנים".

מה קורה במדינות אחרות בעולם?

"מבחינת מאפיינים של המחאות יש דמיון, פרסונליזציה והאצה של המוביליות בגלל המדיה החברתית אבל לכל מדינה הדינמיקה שלה והצרות שלה. אצלנו מה שמוציא אנשים לרחובות זה המאבק הפוליטי ובמובנים מסויימים גם העניין הכלכלי. בעולם זה הנושא הפוליטי וההגירה, בעוד שבישראל נושא ההגירה נבלע וכמעט לא עוסקים בו".

מה את יכולה לומר לגבי האנשים שלוקחים חלק במחאה, רואים הרבה יותר מבוגרים בני שישים, שבעים, זה אופייני גם במקומות אחרים בעולם?

"המגוון האנושי לא אופייני רק לעכשיו. זה לא חדש. ברגע שהמחאה לא מסכנת את האינדיווידואל אנשים בכל הגילאים יכולים לצאת להפגין. אחד האירועים הגדולים היה ב-15 בפברואר 2003 נגד המלחמה בעיראק. התקיימה אז ההפגנה הסינכרונית הגדולה בעולם, כאשר מיליוני אנשים יצאו להפגין ב-600 ערים במקביל. יצאו אז הרבה מאוד קבוצות שלא רגילים לראות, משפחות עם ילדים, מבוגרים. זה היה סוג של הפנינג בקנה מידה עולמי".

איך מגיפת הקורונה משפיעה על אופי המחאה?

"אחד ממושגי המפתח להבין מחאות הוא מרחק – דיסטנס. מחאות משנות את התפיסה של המרחק החברתי. נניח אני כמי ששייכת למעמד הבינוני גבוה אצא לרחוב ואפגוש מישהי ממעמד נמוך – המחאה מקרבת בין מעמדות. בנוסף, המחאה גם מצמצמות את המרחק בין הריבון לאזרח. ברגע שאזרח מפגין ליד הכנסת, זה מייצר סוג של יחסים אחרים, ומשנה את המרחק הפיזי והתודעתי בין הפרט לריבון – אתם שם בזכותנו, תסתכלו לנו בעיניים, ותעמדו מאחורי מה שאתם עושים".

"הקורונה העצימה את המרחקים שקיימים גם ככה. ולכן היה צפוי שברגע שיהיה מותר לצאת מהמרחב הפרטי אנשים יצאו להפגין. המחאות בכל העולם הן לא רק תגובה למשבר הכלכלי, אלא גם מחאה על הפעולה שנקטו הממשלות בעולם. הריחוק החברתי יצר בדידות והמחאות הן הזדמנות להתחבר יחד".

מה את חושבת שצריך לקרות עכשיו?

"האקטיביסטים צריכים להבין לעומק את מה שהם עושים ואיך מקדמים שינוי, השימוש במדיה החברתית צריך להיות במינונים הרבה יותר קטנים ומחושבים, תנהלו את הויזואליזציה בצורה מושכלת ותשקיעו מאמץ לייצר תודעה משותפת, סביב סדר יום שמבקש לשנות משהו קונקרטי.
בסופו של דבר מחאה זה הכלי המרכזי שיש בעידן הניאו ליברלי להשפיע. אם אנשים מיואשים הם יצאו לרחובות, החוכמה היא לא רק הנראות והסיקור התקשורתי, אלא איך לתרגם את הייאוש לסדר יום מעשי".