איך להתגבר על ריחוק חברתי

לאחרונה נכנסתי לחנות פירות וירקות והמוכרת אמרה לי שבעוד כמה שנים היא בטח תספר לנכדים שלה איך הלכנו עם מסכות ואיזו תקופה הזויה זו היתה. אני חשבתי לעצמי שאולי אנחנו נספר לנכדים שלנו שפעם אנשים הלכו בלי מסכות, נגעו, חיבקו, והגיעו למשרד מידי יום. ריחוק חברתי, איך הוא משפיע עלינו? האם הסתגלנו אליו מהר מידי, ואנחנו מוכנים לשלם את מחיר עייפות הזום על פני הנסיעה הארוכה למשרד? להתפשר על פגישה דרך המסך על פני המפגש הממשי?

איך מתגברים על ריחוק חברתי?

כחלק מעבודתי בשתיל אני מנחה קבוצות, קבוצות עמיתים והכשרות. מאז הסגר ההנחיה עברה לזום. בהתחלה לא האמנתי עד כמה זה דומה, שניתן להגיע לרמה כל כך גבוהה של אמון, עומק, אותנטיות, זה היה מרגש וגם מפתיע. לאט לאט התחילו להתגלות סדקים והריחוק החברתי עשה את שלו. לא לכולם יש קשב לשיחות ארוכות בזום, המבטים מתחילים לנוע לצדדים ומי יודע האם הרגליים רוטטות בעצבנות? תקלות טכניות, נכנסים מבלי לפתוח מצלמות, ואם פעם זה הפריע לי כמנחה היום אני אפילו מצליחה להבין את זה. הפער בין כל מה שלמדתי על הנחיית קבוצות לבין מה שקורה בזום גדול ושוב התחושה שאולי התרגלנו מהר מידי.

כדי להתמודד עם חוויה של ריחוק חברתי החלטנו ללכת על הגישה ההיברידית ושילבנו באמצע ההכשרה מפגש אאוטדור – outdoor (בהנחיית אמנון פורת מאבן דרך). למרות שהמפגש תוכנן מראש התלבטנו כמה באמת יגיעו אליו אחרי שהתרגלו להיפגש בזום. בסופו של דבר מתוך 21 משתתפים ומשתתפות הגיעו 13. האם זה היה קורה לפני משבר הקורונה?

הרגשתי שאזור הנוחות התהפך לגמרי. אם לפני הסגרים קמנו בבוקר, התלבשנו ויצאנו לעבודה, הסגרים כפו עלינו לעבוד מהבית, ובהתחלה זה היה כמעט בלתי אפשרי, ובטח שלא נוח. עבר זמן, התרגלנו לריחוק חברתי, ופתאום היציאה מהבית זה כבר לא המובן מאליו והנסיעות נראות לנו פתאום כמו זמן יקר שהולך לאיבוד.

לפעמים אני מתגעגעת ל״בזבוז הזמן״ הזה בנסיעות, זמן בו המחשבות מתרוצצות, פתאום יש הארה לגבי משהו, זמן פנוי לשיחות טלפון או להאזנה לפודקאסט. מושג הזמן קיבל פרספקטיבה אחרת, צריך לנצל כל דקה, השיחות הפכו להיות הרבה יותר משימתיות והתמיכה החברתית שהיינו רגילות לקבל מסביבת העבודה השתנתה. הריחוק החברתי הפך להיות אזור הנוחות והרצון לקיים מפגש פיזי נתקל בהתנגדות. התרגלנו, השתבללנו, מצאנו הנאה בלשבת לבד בבית מול המחשב וזה נשמע לנו הגיוני בסך הכל.

הלמידה החווייתית בסדנת האאוטדור הזו היתה אחרת, מלאה ברגשות ועומק, בעיבוד, תוך ניתוח ההתנהגות של כל אחת ואחד עם עצמו והאינטרקציה עם הסביבה. היה ניכר שאלו שהשתתפו למדו ונהנו. כבר הרבה זמן שלא נתקלתי בקבוצה שפעלה בלי התנגדות, בלי ציניות, כולם.ן השתתפו בכל המשימות ועשו את הכל בשביל להצליח וללמוד, וגם זה העלה תהיה: האם כשכבר החלטתי לצאת מהבית אני אנסה למצות את החוויה, ולהפיק את הטוב האפשרי?

יוצרים חוויות אמוציונאליות

בכנס הוירטואלי עם הטרנדולוגית עדי יופה היא דיברה בין היתר על כך שהבית שלנו הפך לסניף, לסנטר, וכשהכל מגיע אלינו, אנחנו נצא מהבית רק בשביל חוויות אמוציונלית. האם מקום העבודה שלנו, בו רובנו נמצאים רוב היום הוא מקום שמספק לנו חוויות אמוציונלית? האם עצם המפגש והעבודה יחד בחלל אחד, בו ניתן להתקרב, לראות את קמטי הצחוק, את תנועות הגוף, לדבר קצת מעבר לעבודה ולמשימה, האם זה לא מספיק כדי לצאת מהבית? האם התרגלנו לחיים עם הרבה פחות אמוציות? אז נכון שחלקנו הפכנו להיות הרבה יותר אפקטיביים. למדנו לנהל את המשימות שלנו ולעבוד מהבית ונכון שיש לזה הרבה יתרונות אבל איפה האיזון?

הבחירה במקום עבודה שפועל לשינוי חברתי מייצרת לכשעצמה לא מעט חוויות אמוציונאליות. לא פעם אירוע רודף אירוע, והצורך במפגש פיזי לשתף, ולעבד יחד את מה שהיה הוא חלק בלתי נפרד. למעשה המפגש הפיזי היה חלק מהחוזה הפסיכולוגי עם ההנהלה וחברי הצוות, וכשלא מקיימים מפגשים החוזה הפסיכולוגי מופר, אז מה עושים במקרה כזה?
האם עשיתם תיאום ציפיות מחודש? האם, ביררתם את הנכונות והרצון לחזור למשרד או לעבוד היברידי? השאלה איך בונים מחדש מרחב למפגשי צוות במציאות הנוכחית, כשהריחוק החברתי עדיין כאן וגם בזו העתידה לבוא? ובעיקר איך יוצרים חוויות אמוציונאליות במקום העבודה, כאלה שבשבילן נרצה לצאת מהבית?

חוזה פסיכלוגי חדש

עכשיו הזמן ליצור חוזה פסיכולוגי חדש. איך? על ידי יצירת מרחב של שיתוף ומעורבות בחשיבה והגדרת הצרכים. בפגישות אישיות, ואולי עדיף – בקבוצה, שמשתפת ומייצרת יחד ידע ופתרונות. לכל אחד ואחת בארגון יש חלק בפאזל. אפשר גם לארגן מיני האקתון, שבו כל קבוצה יכולה לעסוק בפאן אחר שצריך לתת לו מענה.

בדקו מה העובדים צריכים והתאימו את המענים, אם זה בשגרות עבודה חדשות כמו מפגש קפה, מפגשי למידה, ישיבות צוות, יום/שעה בלי פגישות, קביעת לוח זמנים של הגעה למשרד ועוד, ואם בהתאמת המרחב הפיזי לצרכי העובדות והעובדים, כמו: השקעה ב״משרד הביתי״ – מיקרופון, מצלמה, כיסא משרדי או השקעה במשרד, כגון חדר-אולפן זום עם מסך גדול, חדר ישיבות וחדר משותף לעבודה עצמית שקטה.

שתפו אותנו בשינויים שקורים אצלכם. איך אתם מתגברים על הבידוד החברתי שכופה עלינו העבודה מהבית?