בעוד כשבועיים יתקיים בישראל פסטיבל מוסיקה מיוחד - "וודסטוק למען השלום" - שממשיך מסורת עולמית של פסטיבלי מוסיקה כמנוף לשינוי חברתי. כמו פסטיבלים חלוציים שהטביעו חותם בברזיל, בברית המועצות ובארצות הברית, גם היוזמה הישראלית הזו מאמינה בכוחה של מוסיקה לחבר, להשפיע ולהנכיח אפשרות אחרת של דיאלוג ושלום.

56% ממשתתפי ״כנס שכולו תקווה״ העידו על עצמם שהפכו ליותר אופטימיים לאחר הערב. 16% ציינו שהפכו ל"מאוד אופטימיים". וזה לא נגמר כאן. בסוף הכנס רבים נרשמו ליוזמות השונות שהוצגו במהלכו ולהאקתון לקידום יוזמות חדשות.

קבוצות רבות של אקטיביסטים, שקמו בעקבות גלי המחאה נפגשות בעמותות הוותיקות, שפועלות גם הן בשדה האזרחי ומבקשות לקדם מטרות ליברליות דומות. נקודת המפגש בין שני סוגי האקטיביזם – הממוסד והלא-ממוסד - היא פוטנציאל להכפלת כוח, אך גם עשויה ליצור קצרים ואי הבנות, כאשר כל צד מצפה מהצד השני לנהוג על-פי טבע ארגוני המנוגד לו. למעשה קבוצות אקטיביסטים לא מאוגדות ועמותות וותיקות וממוסדות, יכולים להשלים זה את זה, כאשר כל צד יכול לספק לשני שירותים שהאחר לא מסוגל לבצע בעצמו.

בשבועות האחרונים הצטרפתי לכ-20 קבוצות ווטסאפ שקשורות למחאה בהפיכה המשפטית. רוב הקבוצות הן אד-הוק, שנוצרו כדי לקדם מטרה ממוקדת, כגון: חשיבה משותפת, שיתופי פעולה, מידע ועדכונים (על מחאות, אירועים, פרסומים בנושא מסוים וכד'). כל קבוצת ווטסאפ שונה בגודל, בהרכב או מטרה משלה, חלקן שקטות ובחלקן - הצפה והרבה הסחות דעת.

תנועת הימין נחלה הובילה בחודשים האחרונים קמפיין פומבי להקמת מספר מאחזים בשטחים הכבושים. תאריך היעד וכן המקומות בהם יוקמו המאחזים פורסמו בגלוי. מאחר שנראה שהמדינה לא הולכת למנוע את המהלך הלא חוקי, התארגנו קבוצות ופעילי שמאל, לפעולות שנעו בין מחאה, דרך סולידריות עם קהילות פלסטיניות ועד להתנגדות אקטיביסטית בשטח. כך, בתאריך המוצהר ה-20 ביולי 2022 […]

התארגנויות של פעילים הן דבר מורכב, במיוחד בשלב התהוות הקבוצה. תחילת הדרך מלווה במשהו כאוטי, מציף, ללא סדר או גבולות ברורים. לחברים בקבוצה בהתארגנויות בתחילת הדרך יש לרוב אג'נדות ואינטרסים שונים. והשונות עשויה להקשות על הניסיון ליצור הסכמה ביחס למטרה ולדרך הראויה להשגתה.

שיתוף פעולה בין ארגונים לאקטיביסטים הוא דבר אידיאלי ויש לו פוטנציאל ליצירת השפעה ושינוי חברתי. יחד עם זאת אנחנו יודעים שהמציאות הרבה יותר מורכבת, ראינו זאת במחאת קיץ 2011, ונראה שגם במחאת בלפור (2020-2021). אז מה הופך את המפגש בין קבוצות של אקטיביסטים לארגונים ממוסדים למורכב? ומה יכול לסייע?

המחאה החברתית של 2011 הייתה חזון אחראית הימים של הרבה מאד ארגונים חברתיים ששמחו לראות איך הציבור הרחב שבדרך כלל אדיש יצא לרחובות בדרישה ל"צדק חברתי". המעגלים של אקטיביזם היו רחבים בהרבה ממה שהכרנו. זה היה מדהים אבל גם מטלטל. היו הארגונים ממוסדים שלא מצאו את עצמם ולא הבינו מה תפקידם, והמפגש שלהם עם התארגנויות של פעילים בשטח היה מורכב, מציף ומאתגר.

האם תגובה לפוסטים משאירה אותנו מאחורי המקלדת? מתי השלב הכי קריטי למחאה להיות נוכחת ברשת? ואיך האלגוריתם יכול לשחק לטובתנו?

#האשטאג הוא כלי מילולי בידיהם של קבוצות מחאה להעביר מסר, לבנות סולידאריות ולהגביר מודעות ציבורית לסוגיה חברתית בוערת. כדי להבין טוב יותר איך משתמשים בהאשטאג, מעניין להסתכל על דוגמאות אקטואליות ומתוכן ללמוד כיצד להשתמש בהאשטג כדי להפעיל קהלים גדולים וליצור דיונים אזרחיים משמעותיים.

הבנתי שאני הולכת לכתוב בלוג חברתי שמקדם את הערכים שמובילים את עבודתי החינוכית, ודרכו אנסה להשפיע על שינוי חברתי-פוליטי. הבלוג בניגוד לכלי התקשורת המיינסטרים, יציג את הפן החיובי של שכנות טובה ונורמטיבית בין ערבים ויהודים

ככל הנראה רובנו יכולים להסכים שהמסע לעבר שינוי חברתי הוא קשה למדי ושאחד האתגרים הרציניים בו הוא איך לשמור על תקווה.

המחאה בבלארוס משכה עניין מיוחד מצד אנשים שלאו דווקא מתעניינים בפוליטיקה פוסט-סובייטית. אקטיביסטים. ואפשר להבין אותם. מבחינות רבות, זאת מחאת החלומות.

עברו כמה חודשים מאז החלה המחאה בבלפור, על כל גווניה ושלוחותיה, וחשבנו שזה זמן טוב לעצור לרגע ולהסתכל על מה שקורה בהקשר רחב יותר. לטובת העניין הזמנו לראיון את פרופ' טלי חתוקה, אדריכלית ומתכננת עירונית.

יש הרבה מה ללמוד ממחאות שהיו בעבר, מאלה שצלחו וגם מאלה שפחות, שהשיגו אולי הרבה אבל לא את היעד.

אין ספק שעבור פעילות ופעילים חברתיים, התקופה המחאתית הזאת מרגשת, סוחפת, נותנת דרייב וממלאת בתקווה. רבים מאיתנו יוצאות ויוצאים מדיי שבוע לבלפור ולצמתים. רבות ורבים מרגישים שוב, הזדמנות אמיתית לשינוי, להעלאת מודעות ולאיחוד מאבקים. ההתלהבות המהפכנית הזאת קורית מן הסתם במקביל ללחצים הרגילים של החיים בצל מגפת הקורונה ובכלל: עבודה, לימודים, משפחה, הישרדות כלכלית, דאגה […]

"חייבים לעשות משהו לפני – ולא רק לבכות אחרי" אלו המילים שאמרה רחל בן דור מייסדת ויו"ר תנועת ארבע אמהות - לצאת בשלום מלבנון, בהלוויית בן כיתה של בנה, שנהרג באסון המסוקים בפברואר 1997. אותו רגע מר של שכול בקיבוץ משגב עם הצמוד לגבול, היה הרגע בו החל למעשה המאבק שלה למען החיים. "הבטחתי לעצמי ולו שאעשה הכל להפסיק את המוות המיותר הזה".

במהלך משבר הקורונה קמו הרבה מאוד יוזמות חברתיות. מהתארגנות לחלוקת מזון או תרופות ועד למאבקים פוליטיים כדוגמת הדגלים השחורים. תהא יוזמה חברתית אשר תהא, בשלב מסויים עולה הצורך בגיוס כספים. הדוגמה הבאה על המאבק "אבירי התל" מבית שמש ממחישה את הפעולות שנעשות בשלבים הראשון, ואת הצורך במשאבים שמגיע בשלבים הבאים.

במסגרת פרויקט דוקורייטס של האגודה לזכויות האזרח הפקנו מדריך קצר בעברית ובערבית בשיתוף יובל אדם ונעם רותם מ-CryptoParty, ובו כלים שימושיים שיכולים לעזור לנו לשמור על הפרטיות שלנו ברשת. לא צריך הבנה מיוחדת – מדובר בכללים פשוטים שכל אחד יכול ליישם.

לדעתי, רק בעוד חמישים שנה היסטוריונים ומומחי תקשורת למיניהם יוכלו להעריך ולנתח ממרחק הזמן את השפעותיה של המהפכה המסכית שאנו עדים לה ולוקחים בה חלק פעיל ממש בימים אלו.

הסיכוי שאנשים יהיו מעורבים בפעילות שלנו יגדל, כאשר ירגישו תחושת שייכות והזדהות עם הבעיה ואסטרטגיית השינוי. לכן חשוב שנקשיב לצרכים ולמוטיבציות המניעות את האדם השומע אותנו.

תיעוד נכון הוא כלי רב עוצמה במאבקים חברתיים. הוא מאפשר להציג את המאבק באופן אפקטיבי לציבור הרחב, וכך להשפיע על סדר היום הציבורי ולשנות מדיניות. בנוסף, תיעוד נכון חשוב במיוחד במקרים של הפרת זכויות, כגון אלימות משטרתית, מעצרים וניסיונות לפגוע בחופש הביטוי והמחאה שלנו. הצילומים יכולים לשמש כראיה בהליכים משפטיים, בהגשת תלונות למחלקה לחקירת שוטרים […]